|
נחשים
כדרך רוב בעלי החיים, כן גם הנחשים למיניהם קשורים לביוטופים מסוימים בתוך איזור תפוצתם, אליהם הם מותאמים בדרך תפוצתם ותנועתם. כמו כל שאר בעלי החיים, גם הם מתחלקים לסוגים, מינים וכדומה. הם מתחלקים למספר קבוצות:
1) נחשי החורש:
נחשים אלו חיים בכל יער וחורש. הם אינם מהססים לחדור לישובים (בעיקר כפריים) בחיפושם אחר מזון, שהוא בדרך כלל מכרסמים קטנים, כגון עכברים למיניהם, ציפורים, לטאות צפרדעים, בחלקם ניזונים אף מביצים. הם חיים בדרך כלל תחת סלעים א ו שיחים סבוכים, וכן גם על עצים, וזאת בקרבת מחילתם הקבועה. כל נחשי היער מסוגלים לטפס על עצים, בעיקר כשהם צעירים בחיפושם אחר גוזלים המהווים עבורם טרף קל להשגה.
2) נחשים מדבריים:
נחשים אלו מתחלקים לשלוש אזורי מחיה שונים:
א) בחלקם יעדיפו אזורים סלעיים בלבד כגון האפעה.
ב) בחלקם יעדיפו אזורים חוליים בלבד כגון העכן הגמדי.
ג) בחלקם יעדיפו אזורים מעורבים (חולי-סלעי) כגון העכן הבינוני.
3) נחשי ביצות:
נחשים אלו חיים באזורי נחלים וביצות ומסוגלים לחיות גם בתוך הנחלים. הם בעלי כושר שחיה מעולה. בחלקם ניזונים ממכרסמים קטנים, ובחלקם מעדיפים צפרדעים שנתפשו בתוך המים, אך בליעת הטרף על פי רוב נעשת על הקרקע.
4) נחשים תת קרקעיים :
נחשים אלו חיים בעיקר במחילות תת קרקעיות שנחפרו על ידי לטאות. הם ניזונים ממכרסמים קטנים, אך בעיקר מלטאות, ובעיקר מלטאות תת קרקעיות, מזונם כולל גם ציפורים קטנות העוברות על פני המדבר בנדידתן ומתו מאפיסת כוחות. הם לעתים נדירות עולים על פני הקרקע. הם יוצאים רק כאשר הם מאוד רעבים ולא מצאו את מזונם בתוך הקרקע, ויציאתם תהיה בעיקר לילית.
5) נחשים ימים:
נחשים אלו חיים בעיקר בעומק רב. על פי רוב אינם עולים על פני הים. ניזונים מדגים וכן בעלי חיים ימיים אחרים. לעתים הם נתפסים ברשתות הדייגים, עקב משיכתם לכמות הדגים הגדולה שבהן. כנראה כי יש ביניהם גם נחשים מאוד ארסיים, היות ובספרות המקצועית צוינו מספר מקרי מוות כתוצאה מהכשה. כנראה שהם מרוכזים בעיקר באוקיאנוס ההודי.
רוב הנחשים פתחו דרך תזונה מיוחדת: הם בולעים בשלמות טרף יחסית גדול לגודלם הם ובכך אין הם זקוקים לארוחות אלא, לעתים רחוקות יחסית, וניתן להניח כי הנחשים נזקקים לארוחה אחת לשבוע ואפילו פעם בעשרה ימים, (הדבר תלוי במספר גורמים). הנחשים הרבה פחות פעילים משאר בעלי החיים האחרים, היות ולאחר בליעת טרף גדול יחסית לעובי גופם, הם חוזרים למחילותיהם עד להשלמת העיכול המלא, וכן תרדמת החורף הארוכה גורמים להם להיות בלתי פעילים מרבית הזמן, וניתן להגיד כי נחש מבלה כ־% 90 מחייו באי-פעילות
מוחלטת. מחילותיהם משמשות להם גם כמקום מחבוא מפני אויביהם הטבעיים, וכן הגנה מפני טמפרטורה קיצונית ויובש. מקומות מחבוא אלו, הם בדרך כלל, מחילות של מכרסמים קטנים או של לטאות שנעזבו או שגורשו משם על ידי הנחש. נקיקי סלע או אדמה עמוקים, עצים חלולים אף הם יכולים לשמש כמחילה קבועה, וכן לעתים קרובות עצים חלולים יכולים לשמש כמחילה, כמובן לפי גודלו של הנחש.
מינים מסוימים של נחשים, ובפרט הנחשים התת קרקעיים מסוגלים לחפור לעצם מחילה בתחילת האביב כשפני האדמה אינם יבשים למדי.
כאשר הטמפרטורה נוחה ובאוויר יש די לחות, לעתים קרובות עולים הנחשים על פני הקרקע כדי להתחמם בקרני השמש של הבוקר או לנוח תחת סלעים או שיחים, כל זאת בקרבת מחילתם הקבועה.
"עונת האביב מאפשרת לנחשים פעילות מוגברת משאר עונות השנה, וזאת מכמה סיבות:
א) לאחר תקופת תרדמה ארוכה, בה אינם אוכלים כלל, הם מאוד רעבים.
ב) האביב הוא עונת הרבייה. הם טרודים אחר חיפוש של בין/בת זוג. במובן זה הזכר היה פעיל יותר מאשר הנקבה.
זמן הפעילות העיקרי הוא לפנות ערב ובתחילת הלילה, כאשר פני האדמה עדיין חמים מקני השמש של היום. אם כי על פי טיבם כל הנחשים ליליים ניתן למצוא פרטים בודדים גם במשך כל שעות היום כשהם נחים במקום מוסתר ומוצל.
בדרך כל בעלי החיים הפיוקילוטרמיים או אקטוטרמיים, כן גם הנחשים תלויים בטמפרטורה של הסביבה. הטמפרטורה האופטימלית של הנחשים נעה בין 30 ל־35 מעלות צלזיוס וטמפרטורה זו תהיה שונה בין המינים, ותלויה גם במצבו הפיסיולוגי של הנחש.
בתוך הקרקע מוצאים הנחשים תנאי טמפרטורה ממוזגים בעומק יחסית לא גדול. טמפרטורה זו לא תרד בחורף מתחת ל־15 מעלות ובקיץ לא תעבור מעל ל־35 למעלות.
הנחשים אינם פעילים בחורף עקב הטמפרטורה הנמוכה אשר אינה מאפשרת להם פעילות מלאה, לכן הם עוברים תקופה זו באי־פעילות מוחלטת, כלומר בתרדמת חורף. לעתים בימים החמים של החורף, יכולים הנחשים לצאת ממקום מחבואם ולעלות על פני הקרקע כדי להתחמם מעט בשמש, אך הם אינם מתרחקים ממקום מחבואם, ויחדרו אליו מיד עם כל סכנה, אפילו אם זו איננה מכוונת באופן ישיר אליהם. דבר זה אמור עבור נחשים בעלי נפח גוף קטן. נחשים בעלי נפח גוף גדול עוברים את תקופת התרדמה מבלי לצאת כלל ממחבואם.
היות והנחשים אינם פעילים בתקופת החורף, וכן פעילות העיכול הדורשת מהם מנוחה ניתן בהחלט להגיד שהנחשים מבלים את רוב זמנם באי פעילות, ולכן הם פחות בולטים בטבע מבעלי החיים האחרים, והם נראים בנוף הרבה פחות מזוחלים אחרים.
חושים
החשובים בחושי הנחשים הם חוש הריח וחוש הראיה. בין המינים הארסיים של ארץ ישראל חוש הראיה איננו מפותח היטב. בשני המינים התת קרקעיים של ישראל : הפתן השחור והצפעון עין גדי חוש הראיה אפילו חלש מאוד. לעומת זאת חוש הריח מפותח מאוד אצל כל הנחשים.
חוש הריח.
לחוש הריח תפקידים שונים:
1. הוא משמש לגילוי הטרף ולזיהויו לאחר שהומת.
2. זיהוי בין בני מינו למיני נחשים אחרים.
3.לדעת אם נקבה שעברה במקום נמצאת בשלבי ייחום מבלי שהיה צורך לחפש אותה במיוחד. 4.למציאת מקורות מים לשתיה, מקומות בעלי לחות מתאימה וכן את מקום מחבואו הקבוע.
חוש הראיה.
1.חוש זה מעיר את תשומת לב הנחש ליצורים גדולים המתקרבים אליו(ועל פי רוב הם אויבים).
2.חוש זה מאפשר לנחש להיכנס למצב של התגוננות ולכוון את ההכשה אל האויב במידה וזו נחוצה.
.3חוש זה מאפשר לנחש לקבוע את גודל הטרף המתאים לו.
4. חוש זה מאפשר לו גם למצוא מקום זמני להסתתר בו עד חלוף הסכנה.
הנחשים אינם מגיבים לאובייקטים שאינם זזים אם לא זוהו תחילה על ידי חוש הריח. באשר לאובייקטים נעים הם מתחלקים באופן גס לשתי קבוצות:
5.אובייקט גדול נע פירושו ״אויב״, הנחש מנסה תחילה לברוח ממנו. במידה ואין לו דרך נסיגה הוא מיד יכנס למצב של התגוננות ומשמיע אזהרה השונה אצל המינים השונים. בהתקרב ה״אויב״ הוא מפגין התנהגות מאיימת ובמצב זה הוא עלול לנשוך או להכיש.
6.אובייקט קטן נע איננו מעורר פחד. בעזרת הלשון נבדקת מהותו. אם הוא קטן ואינו יכול לשמש כמזון, הנחש איננו מתייחס עליו כלל ומאפשר לו להמשיך בדרכו. במידה והטרף אכן מתאים והנחש רעב הוא יתנפל עליו, ובהתאם למינים השונים או שיכיש אותו או שיחנוק אותו לפני שהוא יבלע אותו.
מקומו של חוש הריח איננו רק בחלל האף, כמו ברוב בעלי החוליות, אלא גם באיבר נוסף הנקרא ״איבר יעקובסון״ בו נמצאת הלשון בשעת מנוחה. איבר זה נמצא בתוך החיך הנפתח אל חלל הפה.
-תנועת קצות הלשון התכופות אצל כל הנחשים כשהם נעים או בודקים דבר מה, משמש לקליטת - וחומרי ריח ולהעברתם דרך איבר יעקובסון אל המוח. מלבד זה מקבל הנחש רשמים טאקטיליים מן והאובייקטים שהוא בודק.
כדי להריח אין הנחש זקוק לנגיעה פיזית של האובייקט שהוא בודק. הוא יכול לקבל את חומרי הריח ממרחק של סנטימטרים אחדים.
למעשה אין חושי הנחשים הארסיים בארץ פועלים למרחקים גדולים. הנחש מסוגל להבחין בתנועה של אובייקט גדול הנע בסביבתו, ממרחק של מטרים אחדים בלבד, וכן גם חוש הריח אינו פועל למרחקים גדולים יותר. למעשה חוש הריח חשוב לנחשים במיוחד עבור מרחקים קצרים. בעזרת חוש זה, הוא מגלה את טרפו, הוא מסוגל להבחין בין טרף שהוכש על ידו לבין טרף שהוכש על ידי נחש אחר. הוא מסוגל להבחין כאמור בין מיני הנחשים השונים, בין זכרים לנקבות וכו'. חוש נוסף אך חשוב ביותר עבור הנחש, הוא חוש לזעלועים לסובטראט עליו הם רובצים. אין לנחשים חוש שמיעה: לכן כאן חשובה מאוד רגישותם לתנועות הקרקע. את הזעזועים הם קולטים לאורך גופם, ובכך הם בדרך כלל מקבלים אזהרה מוקדמת, דבר המאפשר להם נסיגה מוקדמת למקום מחבואם, או למקום מבטחים ולא להיקלע למצבים לא נוחים להם, והסתלקות מהסכנה בשלב המוקדם היא בעצם ההגנה הטובה ביותר עבורם. מכאן שהאנשים נתקלים רק לעתים רחוקות בנחשים. על פי רוב כאמור, רוב הנחשים אינם מתרחקים יתר על המידה ממקום מחבואם הקבוע, כך שאם כל סכנה הם יכולים מיד לחזור למקום מחבואם ולהיות מוגנים, וזאת עוד לפני שהאדם מספיק להבחין בו.
התזונה והשימוש ברעל:
כמו רוב נחשי העולם, גם נחשי הארץ הם טורפים. מזונם מגוון מאוד, והוא מורכב ממכרסמים קטנים, לטאות, אפרוחים וציפורים, ובארץ רק האפעה בפרט כשהוא צעיר ניזון מחרקים ופורקי רגלים אחרים. הצפעים הצעירים אינם מהססים לטפס על עצים על מנת להשיג גוזלים, שהם הטרף הקל ביותר. הצפעים המבוגרים יעדיפו להסתדר על הקרקע, לכן הטיפוס של צפעים מבוגרים על עצים נדיר יותר מאשר אצל הצעירים.
מנגנון הארס בנחשים התפתח בראש וראשונה כאמצעי להריגת הטרף ומשמש באופן משני להתגוננות.
מנגנון הלסתות החופשי בתנועותיו, מאפשר לנחשים בליעת טרף גדול יחסית, וכושר הבליע שונה בין המינים וגודלם. נחשים בעלי גוף עבה היו מסוגלים לבלוע טרף גדול יותר מאשר מיני נחשים בעלי גוף ארוך וצר. אחרונים אלו יעדיפו לטאות או אפילו נחשים ממינים אחרים, עקב כושר הבליע המוגבל שלהם.
במקרים מאוד קיצוניים מסוגל הנחש לבלוע טרף עד למחצית משקלו. במקרים אלו עלול העיכול להתקדם באיטיות, וזאת בפרט כשטמפרטורת הסביבה עדיין נמוכה מדי. במקרה זה עלול הטרף להירקב בקיבת הנחש, פעילות המחלישה מאוד את הנחש. ביעה זו מאלצת את הנחש להקיא את הטרף החוצה. אם ההקאה זו לא נעשת בזמן עלול הנחש אף למות, כתוצאת הרעלה המתפתחת בקיבתו, מהחומר שנירקב מהטרף. תופעה זו קיימת, אך היא נדירה למדי. כושר הבליעה המקסימלי יכול להגיע לפי 8 מעובי הגוף, אך בדרך כלל הנחש יסתפק בטרף שהוא עד פעמים מעובי גופו, אשר יעכל תוך זמן סביר.
הנחשים הארסיים תמיד מרעילים את טרפם לפני הבליעה על ידי הכשה, ולא חשוב מיקומה. לצורך פעילות זו הם יכולים להפעיל שתי שיטות
1.הנחש נושך את טרפו תוך כדי הכשתו, ואינו מאפשר לטרף להשתחרר עד למותו. רק אם מות הטרף ישחרר הנחש את לסתותיו. לאחר זאת ייבדק הטרף ואם הוא נמצא מתאים, הנחש יבלע אותו תוך מספר דקות. פעילות זו מתבצעת בעיקר כאשר הטרף מפתיע את הנחש.
2.הנחש מכיש את הטרף מבלי לנשוך אותו כלל. מיד לאחר ההכשה הוא משחרר את הטרף ומאפשר לו לברוח. כעבור דקות אחדות בעזרת חוש הריח הוא עוקב אחר עקבות הטרף ומוצא אותו מטרים ספורים כשהוא כבר מת. בודק אותו ובולע אותו.
נחשים ארסיים מעדיפים טרף מורעל על פני כל שיטת המתה אחרת. לעתים כאשר נחש נלכד והוא
חדש בשבי, הוא מסרב לאכול. ניתן לפעמים לשכנע אותו לאכול על ידי הגשת טרף שהוכש על ידי נחש אחר.
תהליך הבליעה מתחיל בדרך כלל מראש הטרף. הטרף מוחדר פנימה ומגיע לחלק השוער (פילורי) של קיבת הנחש. שם מתחיל העיכול. לאחר יומיים ניתן למצוא את חלקו האחורי של הטרף כשהוא עדיין שלם לחלוטין, בזמן שחלקו הקדמי נעכל לחלוטין.
בשעת העיכול נמסות גם כל העצמות. רק החלקים הקרניים של השיניים, ותוכן הקיבה הצמחי של הטרף לא נעכלים וניתן למצוא אותם בצואת הנחש. העיכול נמשך ימים אחדים ותלוי בשני גורמים:
1.גודל הטרף שנבלע.
2.טמפרטורה סביבתית: ככל שהיה הטמפרטורה גבוהה, כן גם פעילותו של הנחש. מיד לאחר ההתנשלות תאבונו חוזר ולפעמים הוא מוכן לקבל ארוחה נוספת בטרם הארוחה הקודמת נעכלה לחלוטין.
מלבד צורכי התזונה, כאמור, משתמשים הנחשים בארסם באופן משני להתגוננות בלבד. הם בדרך כלל אינם תוקפים בעלי החיים האחרים אשר אינם יכולים לשמש כמזון. אך אם בעל החיים מתקרב אליו יותר מדי, והנחש נאלץ להיכנס למצב של התגוננות, לעתים הוא ישמיע אותות אזהרה בהתאם למינים השונים, לעתים לא ישמיע כל אזהרה עקב חוסר בזמן. הוא יכיש מיד כגון בזמן שאדם או בעל חיים אחר דורך עליו. מנגנון האזהרה מפותח מאוד אצל רוב הנחשים הארסיים והוא נעשה מיד מובן לחיות וגם לאדם מבלי שהיה להם ניסיון קודם לכן.
המים והלחות
בעלי החיים, החיים באזורים יבשים מותאמים לתנאי החיים בהם. בחלקם הם נאלצים להתקיים ללא מי שתייה כלל, היות ואין להם כושר תנועה מספיק גדול כדי להגיע למקורות מים, שאף הן נדירות במדבריות. הם נאלצים להסתפק במים שבמזונם בלבד, ומצד השני עליהם לצמצם עד כמה שניתן את איבוד הנוזלים מגופם.
ניתן בהחלט לומר כי הנחשים המדבריים הם דוגמה הטובה ביותר לחיסכון במים. רוב הנחשים אלו נאלצים להתקיים ללא מי שתייה כלל. הם משתדלים לנצל את הימים של לחות גבוהה במדבר כדי להשיג את מי הטל שנשארו על הצמחייה לפני שהם מייבשים על ידי החום. אך גם אפשרות זו נדירה למדי.
כשלושה רבעים ממשקל מזונם של הנחשים הם בעצם מים, ובטבע אין הם מתקשים לשמור ולאזן את משק המים שלהם. השתן מופרש בצורת חומצת שתן גבישית, המשתחרר יחד עם הצואה. גם הצואה עצמה מכילה אחוז קטן ביותר של מים. איבוד הלחות דרך העור אף הוא אפסי, היות שהעור החיצוני של הנחש אינו מכיל בלוטות הפרשה. האיבוד נוזלים העיקרי הוא דרך מערכת דרכי הנשימה. איבוד זה, מונעים הנחשים על ידי כך שהם נשארים רוב זמנם במחילותיהם, שם קיימת לחות גבוהה יותר. לעתים לחות זו תהיה כה גבוהה, עד שהיא יכולה לקלוט רק אחוז אפסי בלבד של הלחות היוצאת מדרכי הנשימה של הנחש, דבר המאפשר תנאים טובים ונוחות יחסית. בין המיני הארסיים והלא ארסיים המדבריים והלא מדבריים של ישראל, יש כאלו שמוכנים לשתות ברצון כשהם מוחזקים בשבי כגון הצפע הארצישראלי, הפתן השחור, הצפעון עין גדי וכו'. כנראה כי הם עושים זאת גם בטבע, למרות כי אפשרות כזו היא נדירה למדי. הפתן השחור חי באזורים בהם אין כלל מים ואפילו גם לא טל, ובמקרים בהם קיימת אפשרות של ירידת גשם במדבר יהודה, הוא נמצא בתרדמת חורף עמוקה, כך שאפשרות למי שתייה עבורו היא בעצם נדירה למדי. את חוסר הנוזלים שלו הוא משלים על ידי בליעת ציפורים קטנות שמתו מאפיסת כוחות תוך כדי נדידתן צפונה או דרומה, בעוברן מעל המדבר.
הפתן השחור בולע ציפורים מתות אפילו כשהן במצב של ריקבון מתקדם, כשיש לו מחסור חמור ־ בנוזלים. בשבי אין לו כל בעיה עם מי שתייה שמסופקים לו. הוא שותה בדרך כלל ברצון. מינים אחרים של נחשים כגון העכן הגמדי והאפעה מסרבים לשתות מים בשבי כל עוד משק המים ומצב הגופני שלהם במצב טוב. לעתים קרובות הם יסרבו לאכול בשבי. במידה ואין להם את תנאי הלחות המתאימים והם מסרבים לאכול, דבר אשר יגרום בסופו של דבר להתייבשות גופם, אז הם יהיו מוכנים לשתות בשבי. לעתים קרובות גורמת שתיית מים הראשונה בשבי, לשבירת שביתת הרעב הממושכת שלהם ובכך הסתגלותם לשבי תהיה קלה יותר.
חובבים המגדלים נחשים בשבי חייבים לספק להם מים כדי למנוע מהם את חוסר הנוזלים והלחות הכה נחוצה להם. (במידה והמזון מסופק בשפע, לא תהיה בדרך כלל שום בעיה של חוסר נוזלים).
הרבייה והגידול,
בדרך כלל קשה מבחינה חיצונית להבחין בין זכרים לנקבות. במינים מסוימים היה הזכר בעל צבעים יותר בולטים. במינים מסוימים יש הבדל בגודל כאשר הנקבה תהיה גדולה יותר מהזכר. במינים אחרים ניתן לזהותם מיד על ידי ההבדלים בצבע (בעכן הגמדי הנקבה בעלת זנב שחור). ברוב המינים הזכרים נלחמים בנוכחותה של הנקבה המיוחמת. במלחמה זו אין הם משתמשים בשיני הארס שלהם ולכך שלוש סיבות עיקריות:
1.אין הם רוצים להרוג אחד את השני.
2.הם מחוסנים כלפי ארסם (חסינות טבעית).
3.זהו בסך הכל מבחן כוח. (החלש יאלץ לעזוב).
מלחמה זו מאוד מגרה את הנקבה, והיא תהליך חשוב לקראת ההזדווגות. במלחמה זו הזכרים מרימים את חלקו הקדמי של גופם זה מול זה, ובמכות פתאומיות הם מנסים ללחוץ ולהוריד את היריב על הקרקע. המכות שהחלש סופג מאלצות אותו להסתלק, ובכך נישאר השטח פנוי לחזק. כאמור הנחשים מוצאים את בני מינם בעזרת חוש הריח שלהם, וכמובן הם מיד מבחינים בין הזכרים לנקבות. חוש זה גם מאפשר להם לדעת אם הנקבה מיוחמת או לא. די בעקבות של הנקבה כדי שהנחש ידע זאת. אין הוא צריך כלל לחפש נקבה לא מיוחמת. כאשר הזכר מוצא את הנקבה המיוחמת, הוא מתקרב אליה בעדינות, זוחל לאורך גופה ונוגע בה בקצה אפו בתנועות פתאומיות אך עדינות עד שהוא מגיע לצווארה, שם הנגיעות תיהנה תכופות יותר. גם תנועות הללו משמשות גירוי חשוב לקראת ההזדווגות. ביחד עם התנועות אלו, הוא מנסה להחדיר אחד או שני איברי המין שלו לביב (cloacal) של הנקבה. תהליך זה יכול לקחת ממספר שעות עד מספר ימים, ואפילו מספר שבועות.
היות והנחש איננו מסוגל להחזיק את הנקבה, מכוסים איברי המין בקוצים זעירים דמוי קרס ואם חדירתם הם נאחזים בדפנות של הביב. בגמר תהליך ההזדווגות נמסים הקוצים אלה, ובכך מאפשרים שחרור בני הזוג, אשר נפרדים מיד כי אין אצל הנחשים חיי משפחה. איברי המין של הזכר כשהם נמצאים במצב מנוחה, מכוסים על ידי שני כיסים הנמצאים בבסיס הזנב שלו. במצב זה, (בכיסים), איברי המין הפוכים. תוך כדי ההזדווגות יכולים בני הזוג לשנות את תנוחתם, כי אין הם נוגעים אחד בשני. רק איברי המין מחוברים ביניהם בלבד.
כארבע עד שישה שבועות לאחר מכן מטילה הנקבה את ביציה. כמות הביצים תלויה בגיל וכן בגודל הנקבה. משנים עד שלושה ביצים אצל נקבת עכן הגמדי, עד יותר מעשרים ביצים אצל נקבת הצפע הארצישראלי. גם כאן גודל הביצים שונה ממין למין.
בין מיני הנחשים, מספר גדול של מינים משריצים ולדות חיים: הביצים מוחזקות כל הזמן בצינורות הביצים ומתפתחים בהם (Vivipares). בין הנחשים של ישראל לא נמצאו עדיין כאלה. נקבה העכן הגמדי מחזיקה את ביציה עד מספר שעות לפני התפקעותן. לעתים אפילו מתפקעות מיד לאחר ההטלה. נחש זה נחשה ^ovovivipare. יתר המינים מטילים את ביציהן כאשר הן מוכנות. לעתים הנקבות שומרות על הביצים אך אינן דוגרות כלל. בשתי צורות האחרונות קליפת הביצה גילדנית המאפשרת חדירת לחות. צורה זו מופיעה גם אצל הלטאות. במקרה של נחשים המשריצים ולדות חיים קליפת הביצה היא קרומית ודקה ביותר. הקליפה הגילדנית של הביצה מאפשרת חדירת לחות בתוכה. ביצה כזו חשופה לאוויר מפסידה את לחותה ומתייבשת. לכן מטילות הנקבות במקומות בהם בטוח כי הלחות הגבוהה תשמר זמן רב. במידה ואין מספיק לחות במקום המחבוא הקבוע, תאלץ הנקבה להטיל את ביציה במקום אחר. דבר זה אומנם די נדיר כי בדרך כלל לחות של מקום המחבוא שלה צריך להספיק גם בשביל הביצים. הנקבה תשמור ותגן על ביציה עד להתפקעותן, אך הצעירים אשר נולדים עצמאים לחלוטין, ואין שום קשר בין האם לצעירים.
במשך התפתחותן גדילות הביצים על ידח קליטת לחות מהסביבה. הצעירים נולדים כעבור 5 עד 6 שבועות לאחר הטלת הביצים, כאשר רוב החלמון של הביצה נמצא בביטנם. לכן הם אינם זקוקים למזון לפני כניסתם לתרדמה. אלה שנולדו מוקדם בכל זאת יזדקקו לארוחה אחת לפחות. בדרך כלל הם אינם זקוקים למזון עד לאביב הראשון, כי חלמון זה מחזיק אותם מספר שבועות. בכל אופן את ארוחתם הראשונה הם אוכלים רק באביב ורק לאחר התנשלותם הראשונה.
מנגנון הארס כבר מפותח אצל הצעירים שנולדו זה עתה. גם הארס אשר נמצא בבלוטותיהם גם הוא פעיל.
הנחשים הצעירים גוזלים מהר במידה והמזון נמצא בשפע. בחלקם הם מגיעים לבגרות המינית תוך שנתיים, במינים כעבור ארבעה שנים.
הגיל המקסימלי של הנחשים הוא כעשרים שנה בשבי. מעטים יגיעו לגיל זה בטבע, עקב ריבוי האויבים שיש לנחשים בטבע כגון הנמיה, הקיפוד, מיני בעלי כנף שונים, האדם וכו'. הנחשים מתנשלים מדי פעם. הם מורידים את השכבה הקרנית של האפידרמיס. תהליך משפיע מאוד על הנחש. הצעירים מתנשלים לעתים קרובות יותר מאשר המבוגרים. גם הנחשים המוחזקים בשבי מתנשלים. גם אלו המסרבים לקבל מזון מתנשלים. כלומר אין כל קשר בין כמות וטיב המזון להתנשלות, אלא לקראטיניזציה של העור העליון. נחשי ביצים מתנשלים יותר מזנים אחרים. הם מתנשלים אחת לחודש בערך, בו בזמן שצעירים אחרים מתנשלים אחת לחודשיים, ונחשים בוגרים מתנשלים פעם עד פעמיים בשנה בלבד.
תנועה.
התנועה הרגילה של הנחשים היא תנועה מתפתלת של גופם המאורך. כשהפיתולים נשענים על בליטות המצע. תנועה זו יכולה להיות ישרה או בכיוון אלכסונית.
סוג תנועה נוסף היא התקדמות ישירה ללא פיתולי גוף. תנועה זו משמשת בעיקר נחשים גדולים וכבדים. בסוג זה של תנועה, הם נעזרים בשרירים הסגמאנטאליים שלהם המניעים לסירוגין את קשקשי הבטן הגדולים. כל קשקש מתקדם לפי תורו וכל קשקש נאחז בקרקע עד אשר אחרוני הקשקשים התקדמו. ושוב תהליך מתחיל מחדש, הקשקשים הראשונים של הגוף מתקדמים נאחזים בקרקע ומושכים אחריהם את שאר הקשקשים. תנועה זו איטית מאוד. סוג תנועה נוסף הוא: ההתפתלות הצדדית(side winding). תנועה זו מצויה אצל רוב מיני צפעונים החיים באזורים מדבריים. הנחשים מרימים את קיפולי גופם, מקדמים אותם קדימה, ושאר חלקי הגוף נשענים אליהם, כך שרק קיפולי הגוף נוגעים בקרקע כל השאר הגוף באוויר. תנועה זו מהירה למדי ומאפשרת בכך לעבור במהירות על החול החם, כשבעצם רק אחוז קטן של גוף הנחש נוגע בחול. כאשר במדבר חום החול מסוגל להגיע בקיץ עד ל-70 מעלות. טמפרטורה זו, לא הייתה מאפשרת כל תנועה של הנחשים ולא הייתה יכולה להתקיים כל פעילות בשעות החמות של היום. בארץ, העכנים, השפיפון, האפעה מרבים להשתמש בסוג זה של תנועה. מהירות של תנועה זו מאפשרת לנחשים גם להתחמק ביתר קלות מאויביהם.
מהירות התנועה של הנחשים איננה כה גדולה כפי שחשבו תחילה. התנועה ניראת מהירה עקב הפיתולים המהירים של תנועות הגוף המטעות את העין. המהירות המרבית של נחשי הארץ היא בסך הכל כ־ 5 קמ״ש בלבד, אולם קשה לנחש להחזיק מהירות כזו לאורך זמן. הם יכולים להחזיק במהירות כזו מספר דקות בודדות בלבד. מרבית הנחשים אף איטיים יותר. גם מהירות ההכשה אינה כה מהירה כפי שחשבו תחילה. מהירות זו איננה יותר מהירה משל מתאגרף מקצועי,אך במהירות זו מתבצעות כ- 8 פעולות שונות.( תהליך ההכשה) לכן ההכשה היא מספיק גדולה.
הבליעה
תהליך הבליעה מתחיל לאחר מות הטרף ובדיקתו על ידי הנחש, וכאן לא משנה אם הטרף מת כתוצאה של הכשה או חניקה. על פי רוב מתחיל התהליך מראש הטרף, כשהוא מהווה את החלק הצר ביותר (להוציא כמובן את זנב הטרף). הנחש מחדיר את ראש הטרף לפיו ומכוונו אל פתח הצוואר. פעילות ראשונית זו איננה דורשת שום מאמץ מצד הנחש. ראש הטרף מונח כעת בין שתי מערכות של שיניים.
1.המערכת העליונה ־ Maxillo-palatin. שהיא מערכת שיניים קבועה.
2.מערכות של הלסתות התחתונות - Mandibulaires. החופשיות לחלוטין זו מזו. הן מחוברות בקצוות הקדמיות על ידי פיסת שריר מאוד גמישה.
במידה והטרף גדול מדי מסוגל הנחש להפעיל לחץ עד לשבירת עצמותיו של הטרף. תופעה זו מאוד נדירה כי הנחש יבחר, בדרך כלל, בטרף שלא יגרום לו מאמצים מיותרים (אין לו כל צורך להפעיל את מלאו כושר הבליעה). לאחר שראש הטרף נמצא לפני חדירתה ללועה, הנחש עוצר את הבליעה ומרטיב בעזרת לשונו את כל מה שכבר נמצא בפיו. הרטבה זו מאפשרת לשרירי הצוואר לספוג נוזלים כדי לאפשר את התרחבותם. ככל שהם יקבלו נוזלים, כן התרחבותן תהיה גדולה יותר. הנחש ממשיך את הבליעה. בתחילה הוא משחרר לסת אחת, כשהלסתות העליונה והתחתונה השנייה ממשיכות את אחיזתן. הוא מקדם אותה קדימה ושוב אוחז. הוא משחרר את הלסת התחתונה השנייה, מקדם אותה קדימה ושוב אוחז. הוא משחרר את הלסת העליונה, מקדם אותה ושוב אוחז.
כאן שוב נעשית הפסקת בליעה כדי להרטיב שוב את אזורי הגוף של הטרף שעדיין יבשים. ככל שהטרף היה גדול יותר, הפסקות הבליעה תהינה ארוכות יותר. ותהליך זה יחזור על עצמו עד לגמר הבליעה, כאשר הטרף עבר את הלוע וחודר לצוואר ומעט יותר פנימה, כאן באים לעזור גם שרירי הבטן המושכים את חלקו הקדמי של הטרף, כדי לאפשר בליעה מהירה. כאשר כל הטרף עבר את הצוואר, שרירי הבטן והחוליות מתחילים להפעיל לחץ על חלקו האחורי של הטרף, ובכך הם מקדמים את הטרף לפתח הקיבה.
בליעה מהירה עלולה להיות מסוכנת עבור הנחש, עקב אי התרחבות מספיקה של שרירי הלוע והצוואר, ולהעמיד בכך את הנח בסכנת חניקה. תופעה זו מאוד נדירה.
אחת התופעות המעניינות של תהליך הבליעה, היא הטעות האופטית הנראית לעין: האדם רואה את הטרף החודר לתוך פה הנחש,אך למעשה התהליך הפוך. זה בעצם הנחש המתקדם אל הטרף, על ידיד שחרור וקידום לסתותיו לסירוגין על הטרף. ועוד, איך טרף שהומת קודם לכן, יכול להתקדם
התגוננות.
ההתגוננות מאוד חשובה אצל כל בעלי החיים, וכן גם אצל הנחשים למרות שהם ישתדלו עד כמה שניתן לא להיקלע למצב זה. בדרך כלל יעדיפו הנחשים לברוח למקום מסתור זמני או קבוע עד לחלוף הסכנה. במידה ואין להם כל אפשרות להתחמק, והסכנה ממשיכה להתקרב אליהם, הם נכנסים למצב של התגוננות. התגוננות זו שונה במינים השונים. באופן כללי מתחלקת ההתגוננות לארבעה צורות שונות :
1. השארות במקום.
במידה והסכנה אינה מופנית באופן ישיר לנחש, לעתים קרובות הוא יבחר להישאר על מקומו בשקט, וייתן לסכנה לחלוף מעל פניו. במצב זה הוא יחדור מיד אליו. אם הוא מרוחק מדי ממקום מחבואו הקבוע, יחפש מיד מחסה זמני אחר עד שהסכנה תחלוף לחלוטין, ורק אז הוא יחזור למקום מחבואו הקבוע.
2. "הלחישה"
כאשר הסכנה מופנית באופן ישיר אל הנחש, ומאיזו שהיא סיבה אין לנחש כל אפשרות להתחמק, הוא מיד יכנס לתהליך של התגוננות. כאן הוא ישמיע אזהרה. אצל הרבה מיני נחשים, פעילות זו נעשית על ידי נשימות ונשיפות חזקות. הנחש ממלא את ריאתו באוויר על ידי נשימה עמוקה. על ידי נשימה עמוקה זו מתרחב גוף הנחש באופן ניכר, ונראה לאויב הרבה יותר גדול מכפי שהוא. לאחר מכן הוא משחרר את האוויר בבת אחת דרך הפתחים המכווצים של מערכת הנשימה.
פעילות זו גורמת לחיכוך האוויר על דפנות כלי הנשימה, ולהשמעת "הלחישות" החזקות. תהליך מוכרת על ידי בעלי החיים השונים, והיא ברורה מיד אפילו לאדם שמתקל בתופעה זו פעם ראשונה. ניתן בקלות לשמוע אותות אזהרה אלו במרחק של 20 מטר ואפילו יותר.
החיסרון של שיטת התגוננות זו, הוא האובדן הרב של לחות מערכת דרכי הנשימה.
3. שפשוף קשקשי צד.
נחשים מסוימים, ובעיקר נחשים שחיים במדבר, פיתחו שיטת "לחישה, שונה. היות ולהם חשוב במיוחד לשמור על לחות הגוף. הם בעלי מערכת קשקשי צד מיוחדת. כאשר קשקשי הגוף פונים אצל כל הנחשים בכיוון לאחור, מספר שורות אצל חלק מהנחשים המדבריים פונים כלפי מטה. קשקשים אלו בעלי קרין מרכזי משונן (בליטה קטנה לאורך מרכזי של הקשקשים הפונים כלפי מטה) כאשר נחשים אלו נכנסים להתגוננות, הם מכווצים את קיפולי גופם לשתי קשתות הצמודות זו לזו. כאשר משתפשפים הקשקשים תוך כדי זה שהנחש אינו זז ממקומו נוצר חיכוך בין הקשקשים המשוננים. חיכוך זה משמיע מעין "לחישה" הדומה לזו של הנחשים "הלוחשים" דרך כלי הנשימה, אם כי לחישה זו תהיה חלשה יותר. עדיין כל נחשי המדבר משתמשים בשיטה זו. יתרון של שיטה זו: אין אובדן לחות ממערכת הנשימה.
4) הפעמון.
מיני נחשים מסוימים פיתחו מערכת מיוחדת בסוף זנבם. מערכת זו בנויה מעצמות חלולות דמויות פעמון, המשתלבות אחת על גבי השנייה ומחוזקות בניהן על ידי סחוס מאוד גמיש במרכזם הפנימי. כאשר הנחש נכנס להתגוננות, הוא מחכך במהירות את החוליות הללו אחת בשנייה. פעילות זו גורמת להשמעת קול חזק. ככל שהנחש יתרגש יותר, כן הרעש שהוא משמיע היה חזק יותר. בדרך כלל, מתווספת חוליה פעם בחצי שנה. אך לא ניתן לקבוע את גיל הנחש לפי מערכת זו. כי חוליות אלו יכולות להיתפס ולהישבר. חוליות אלו אינן מכוסת עור. השם המדעי של מערכת זו:Crepitaculum. גם שיטה זו מונעת אובדן לחות ממערכת הנשימה.
5) יריקת ארס.
נחשים אלו מתגוננים בשיטה מיוחדת. הם אינם נסוגים כלל . הם מתרוממים מול האויב, במרחק קצר ממנו. במידה והאויב איננו נסוג הוא מפעיל את שרירי בלוטות הארס. הארס נזרק החוצה מבלי שהנחש פותח את פיו. דבר הגורם להתפזרות של הארס הנזרק לכל כיוון. מטרתו העיקרית של הנחש היא לפגוע בעיני האויב. פעילות זו יכולה לחזור על עצמה מספר פעמים. מעט מאוד נחשים יכולים להפעיל שיטה זו. גם שיטה זו מונעת אובדן לחות ממערכת הנשימה.
שיטה זו גורמת רק לאובדן של כמות ארס מסוימת בלבד. ארסי נחשים הללו כה חזק שתמיד יישאר להם די ארס כדי להרוג את האויב או הטרף.
הסימנים החיצוניים של הנחשים.
הסימנים החיצוניים חשובים כאשר באים לזהות נחש. לעתים קרובות ניתן לזהות נחש על פי הצבעים והאיורים המקשתים. הצבעים משמשים להסוואת הנחשים, לכן הם מתואמים בדרך כלל גם לסביבה בה חיים הנחשים.
מבנה העין וגודלה, צורת העישון, מבנה הקשקשים וצורתם, מבנה המגינים (קשקשי הראש), מבנה קשקשי הבטן, מבנה קשקשי הזנב וגודלו, הם אמצעים מאוד חשובים לזיהוי הנחש.
העין והאישון.
גודל העין, מבנה האישון הם חלק מהאמצעים לזיהוי נחשים. העין עגולה מכוסה בעור החיצוני של הנחש, מכאן שאין לנחשים עפעפיים.
1.אישון עגול: יכול להית גדול או קטן ביחס לצד הראש של הנחש. עין בעלת אישון עגול מופיע בדרך כלל אצל רוב Colubridaes
2.אליפסי מאונך: כמו אצל רוב Viperidaes (צפעונים). בלילה העישון מתעגל.
3.אליפסי מאוזן: כמו אצל Dryophis. (כנראה שרק במין זה).
עין בעלת אישון אליפסי מסמנת בעיקר את התכונות הליליות המובהקות, אך ניתן בכל דאת לראות פרטים בודדים גם במשך היום. כיום כל הנחשים הם ליליים היות ורוב הפעילות שלהם מתחילה בערב ובשעות הראשונות של הלילה.
הצבע והאיורים.
על פי רוב ניתן לזהות מיד נחשים לפי הצבעים והאיורים היפים המקשטים את אורך גופם. הצעירים שזה עתה נולדו דומים להוריהם, אך יכולים להיות בכל זאת שינויים באיורים שלהם. בחלקם הם בעלי צבעים מסוימים כשהם צעירים. צבעים אלו ישתנו עם התבגרותם (הנחש השחור בצפון אצלנו, כאשר הוא צעיר, הוא אפור עם ניקוד שחור. ניקוד שחור זה הולך ומתרחב עם כל התנשלות ובהגיע לבגרותו הוא כבר שחור לחלוטין, הזעמן השחור) ולהיפך התלום הקשקשים אצלנו הוא בעל רקע חום־אדמדם עם ניקוד חום או שחור. ניקוד זה יעלם עם התבגרותו והנחש היה חום־אדמדם כולו.
גווני החום והירוק שולטים בעיקר על נחשים החיים בעיקר על העצים. החום, השחור, הצהוב, הכתום, הכחול שולטים בעיקר על נחשים החיים ביערות. החום בהיר והחום הכהה, ישלטו על הנחשים מדבריים. בחלקם מקבלים גוונים אדומים כגון האפעה אשר נמצא באזור של אילת.
לעתים האיורים חוזרים לאורך כל הגוף, ולעתים האיורים משתנים כשהם משלימים את עצמם. במינים מסוימים האיורים מופיעים בצורת כתמים בלתי שווים בגודלם. האיורים יכולים לקבל צורות הנדסיות שונות כגון מעוינים, עיגולים, משולשים או פסים לאורך כל הגוף המופרדים על ידי רקע אחיד בהיר יותר. צורות הנדסיות אלו יכולות להיות מחוברות בקודקוד, או מופרדות זו מזו על רקע כהה יותר. הפס הכהה המלווה צורות הנדסיות אלו יכולים להיות ישרים או עקלתוני וכו'.
אין לצבע של הנחש כל קשר לארסיותו. וכן גם ״ראש משולש״ אף הוא איננו קובע לגבי ארסיותו של הנחש.
הקשקשים והמגינים.
ברוב חלקי הגוף הקשקשים בדרך כלל בעלי צורה אחידה וכן גם בגודלם. הם נעשים קטנים יותר רק בזנב. שתי השורות הקשקשים האחרונים מתחברות לקשקשי הבטן. קשקשי הבטן יכולים להיות שלמים או מחלקים לשנים. מגיני הראש בדרך כלל גדולים מקשקשי הגוף. הם בדרך כלל מתחלקים בזוגות מסביב לקשקש המרכזי האחיד. גם הקשקש הקדמי אחיד. אך במקרים מסוימים מגינים אלו מחולקים לקשקשים קטנטנים (הצפע הארצישראלי). בחלקם הם בעלי קרניים הבולטים מעל העין. קרן זו מכוסה בקשקשים. במין מסוים החוטם מאורך קדימה ואף הוא מכוסה קשקשים כמו אצל ה- Langaha nasatus. חוטמו דומה לקוץ רחב בבסיסו וחד בקודקודו. אצל מין מסוים מאותה משפחה קשקשי החוטם הארוך נפתחים בצורת שושנה כמו ה־ Langaha crista-gallis. יכולה להופיע קרן בקצה החוטם בעל קשקשים כגון אצל Vipera ammodites. או קרניים בלתי מכוסות כמו אצל Bitis nasicornis. או זוג קרניים בעלות קשקשים כגון אצל ה־ Ceraste cornatus וכו'.
אין לנחשים חיי משפחה. בגמר ההזדווגות נפרדים בני הזוג. הצעירים שנולדו מהתבקעות הביצים או שנולדו כתוצאה של השרצה אינם מכירים את ההורים. גם האם ששמרה בדרך כלל על ביציה אינה מכירה בצאצאים.
הנחשים הארסיים של ישראל
1) משפחת הפתנים Elapidaes
מינים רבים של משפחה זו נפוצים בכל האזורים החמים של העולם. למין זה שיני ארס קטנות הנמצאות בקדמת הלסת העליונה, שאיננה בעלת תנועה כמו אצל הצפעונים, לכן אין הפתנים מסוגלים להכיש בקלות, אם כי לנשוך. בארץ קיים נציג אחד של משפחה זו והוא הפתן השחור. ארס משפחה זו נוירוטוכסי.
הפתן השחור Walterinnesia aegyptia
תפוצתו רבה במדבריות של המזרח התיכון ממצרים ועד אירן. הוא חי בדרך כלל בכל האזורים מדבריים. הוא גם עולה דרך הערבה ובקעת הירדן להרי גלבוע. למרות שנמצאו פרטים בודדים ארוכים יותר, אורכו הכללי מגיע עד למטר ועשרים בלבד. צבעו שחור מבריק בכל הגילים. קשקשי הבטן שחורים גם הם. רוחב הראש פי ארבה מקוטר העין. עיניים קטנות וחוש ראיה חלש ביותר.
הפתן השחור הינו לילי ובעיקר תת קרקעי, ורק לעתים רחוקות הוא עולה על פני השטח בשעות היום. למרות היותו ארסי, ראשו איננו בולט מצווארו, וזאת עקב חדירתן של בלוטות הארס לתוך הצווארולכן אינן בולטות( בניגוד לדעה כי נחש שחור איננו ארסי, או שנחש בעל ראש משולש ארסי). לפתן תפוצה מאוד רחבה בנגב והוא נמצא במקומות רבים ושונים. מאילת וצפונה עד לחלקו הדרומי של מדבר יהודה. הוא מופיע גם באזורים של משמר הנגב ואורים. בשנים האחרונות הוא מופיע יחד עם האפעה בהרי גלבוע. הפתן השחור מעדיף אזורים חוליים דבר המאפשר לו לחפור לעצמו מחילה אך הוא גם מסתובב באדמות לס ובאזורים סלעיים, ואפילו באדמות מלוחות. בניגוד לנחשים אחרים, הפתן השחור הוא בעצם הנחש היחידי שאינו קשור לביוטופ מסוים. הפתן השחור לילי ובעיקר תת קרקעי, כפי שניתן לראות בקשקשיו המבריקים. עקב שהלסת העליונה חופה על הלסת התחתונה, וחוש ראיה חלש ביותר הוא מתקשה בתפיסת טרף אפילו עם זה מוכנס לבית גידול קטן. מזונו מגוון ביותר: הוא ניזון בעיקר מלטאות שהוא לוכד בשעת שנתן, מכרסמים קטנים, נחשים שהוא פוגש בדרך, ציפורים. נחש זה לא רק ניזון מטרף חי, אלא גם מפגרים של ציפורים אפילו בשלבי התפרקות מתקדמים.
אומני בוריות זו מאפשרת לו למצוא מזון בכמות מספקת. על אף חוסר זריזותו בתפיסת טרף וחוש ראיה חלש, הוא בכל זאת מוצא בעלי חיים מתים, בעיקר ציפורים נודדות שמתו מאפיסת כוחות תוך כדי נדידתן מעל המדבר. את הלטאות הוא לוכד בתוך מחילותיהן כשהן ישנות. את הנחשים שלא מתייחסים אליו, הוא בפתאומיות מתנפל עליהם, ומתחיל לבלוע אותם כשהם עדיין חיים. את המכרסמים הקטנים הוא לוכד במחבואם הסתום של מחילותיהם, או שהוא לוכד את הגורים הקטנים שנמצאים בקן.
למרות כי בטבע הפתן צריך להתקיים ללא מי שתייה, הוא אוהב מאוד לשתות. בשבי הוא שותה ברצון. בישובים אליהם הוא חודר, הוא מוצא תמיד מקומות לחים גם בקיץ. לראשו צורת יתד המתאימה לחפירה, ואומנם הוא מיטיב לחפור למרות שבטבע לא חסרים לו מקומות מסתור, אשר יכולים בהחלט לחסוך לו עבודת זו. כנחש שאיננו קשור לביוטופ מסוים, והוא מסוגל לחיות, ואף נמשך לישובים עקב שלוש סיבות:
1.כמות המזון נמצאת בשפע.
2.הלחות גבוהה יותר מאשר במדבר הפתוח.
3.תמיד ימצא מים לשתייה.
נוצר הרושם שהוא מצא תנאי נוחים במיוחד בישובים, כי הוא מתרבה יותר בישובים מאשר בטבע. בשעת התגוננות הפתן מקפל את צווארו, מרים קצת את ראשו ומכה בכיוון האויב. עקב חוש הראייה החלש שלו אין הוא מכוון היטב את תנועותיו, ובנוסף לכך הוא מכה כשפיו סגור, ורק בשעות הלילה הוא מנסה לנשוך. מעת לעת נודעים מקרי הכשות בודדים שניתן אכן ליחס לנחש זה.
בחודש אוגוסט מטילה הנקבה את ביציה. כ- 8 עד 12 ביצים כנראה במחילות בתוך הקרקע. הנקבה שומרת על ביציה לפחות בראשית התפתחותן. הפתנים הצעירים בוקעים מהביצים כעבור 5 עד 6 שבועות. כשהם נולדים אורכם כ- 25 סנטימטר ומשקלם כ־ 8 גרם. את הצעירים ניתן לראות במחצית חודש ספטמבר. נחש זה גודל לאט יחסית לשאר הנחשים. רק בשנתו השלישית הוא מגיע לאורך של 80 סנטימטר ורק בשנו החמישית יגיע למטר ויותר.
2) משפחת השרפיים Atractaspidaes .
שיני ארס גדולות מאוד. מספר השינים על עצם החיך, אך לא על ה- Pterygoidum. שינים מלאות על ה־ Mandibules. שנים עד שלושה שינים על ה- Dantaire. הראש קטן ואינו בולט מהצוואר. מגיני הראש גדולים, הגוף עגול, קשקשים מבריקים, קשקשי הבטן מעוגלים ושלמים או מחולקים. זנב קצר,ארס נחש זה גוירוטוכסי.
צפעון עין גדAtractaspis engaddensis
כל בני מין זה שונים מאוד מהצפעונים האחרים מבחינה חיצונית, בגלל הסתגלותם הקיצונית לחיים תת קרקעיים. קשקשיו חלקים, שחורים ומבריקים. ראשו אינו יותר רחב מגופו, ואין גבולות ברורים בין הראש, הצוואר והגוף. לראש צורת יתד. הלסת העליונה חופה על הלסת התחתונה. כל התכונות הללו מאפשרות לנחשים האלה נבירה יעלה באדמה. צבעו חום ושחור. העיניים כמו כל בני מינו קטן ועגול, ראיה חלשה מאוד. כיום נחש זה מתבסס רק על חוש הריח המפותח שלו .קל להבדילו מנחשים השחורים אורכו מגיע ל- 65 סנטימטר, משקלו כ־ 70 גרם. ההבדל בינו לבין הפתן השחור: גופו דק בהרבה מזה של הפתן השחור.
מינים רבים של משפחת ה־ Atractaspis נמצאים בכל האיזורים של אפריקה טרופית. המין הקיים בארץ הוא היחידי שחי מחוץ לאזורים טרופיים, בתור רליקט של תקופה בעלת אקלים טרופי שהיה בארץ.
הצפעון עין-גדי התגלה לראשונה בארץ בשנת 1949 בעין גדי עצמה ומכאן שמו. בינתיים הוא התגלה במקומות שונים בעב ואפילו בסיני. נחש זה זקוק ללחות מאוד גבוהה לכן הוא מסתובב באזורים מדבריים בהם הלחות גבוהה יותר בתוך הקרקע.
בו בזמן שהראש של בני מין זה הולך וקטן, עם התפתחות בכיוון להסתגלות לחיי נבירה נשארו השינים גדולות ושיני הארס ארוכות, כך שהנחש אינו יכול לזקוף אותם כדרך שאר הנחשים הארסיים, לכן התפתחה דרך מיוחדת לשימוש בשיני הארס: בתנועה מאוד מהירה הוא שולח את ראשו הצידה בכיוון האויב, באותו הזמן הוא זוקף שן ארסית אחת, בתנועה צדדית של עצם הלסת ונועץ את של הארס באויב מהצד האחורי של הפה.
בשום מקרה אין ללכוד נחש זה ביד, בצוואר מאחורי הראש כדרך לכידת שאר הנחשים הארסיים האחרים של הארץ, היות ושן הארס עוברת את הראש, מגיעה לצוואר, ותגרום להכשה מידית.
בתנועה דומה אך איטית יותר ומכוונת היטב, הוא הורג את טרפו(הכשה צדדית מאחור). החומטים מבני המין חומט עינוני ־־(Chalcides ocellatus) מהווים כנראה בטבע את רוב מזונו. החומטים הללו חיים בכל האזורים בהם חי הצפעון עין גדי וכמוהו הם בעיקר תת קרקעיים. הנחש מקיף את צוואר החומט בקיפול על צווארו, ומיד מנסה להחדיר את של הארס בתנועה מאחור קדימה כך ששן הארס תחדור מתחת לאחד הקשקשים של החומט.
לחומט זה בהיותו תת קרקעי חסר כנראה אינסטינקט של פחד, כי הוא איננו מנסה לברוח או להגן על עצמו כלל. במידה והנחש הצליח להחדיר את שן הארס, ימות החומט תוך שניות ספורות. אך לעתים די קרובות מנסה הנחש לבלוע את החומט הזה חי מבלי להכישו. החומט זה, בהעדר חוש סכנה איננו מתנגד כלל, ורק כאשר ראש החומט עבר את לצווארו של הנחש, והוא חש בחוסר אוויר הוא מתחיל להתנגד, אז נועץ הנחש את שיני הארס תוך כדי המשך תהליך הבליעה.
הצפעון עין גדי מפגין את מוצאו הטרופי, ברגישותו לטמפרטורות נמוכות, וכן גם על ידי עונת הרבייה, השונה משאר הנחשים של הארץ. ההזדווגות מתחילה במחצית חודש יולי וממשיכה עד סוף חודש אוגוסט, בזמן ששאר הנחשים הטילו מזמן את ביציהם. הטלת הביצים של צפעון זה חלה בסוף חודש ספטמבר עד למחצית נובמבר. מספר הביצים בהטלה הוא 2 עד 3 ביצים בלבד. צורתן מעט יותר ארוכה מביצי שאר הנחשים אורכן מגיע בין 55 ל- 75 מילימטר. משקל הביצה נע בין 10 ל- 13 גרם. התפתחותן נמשכת כשלושה חדשים.
3) משפחת הצפעונים ־־ Viperidaes.
למשפחה זו שייכם כל שאר הנחשים הארסיים של ארץ ישראל. האופייני להם הוא: המנגנון הארס המשוכלל ביותר. הראש רחב ובולט מהצוואר,( מה שנקרא ״ ראש משולש ״). העין יחסית גדולה, האישון נראה באליפסה מאונכת בשעות היום, ועגולה בשעות הלילה. החוטם פחוס ומגיני הראש מחולקים לקשקשים קרניים,זנב קצר.
א) הצפע הארצישראלי Vipera palestinea.
הצפע הארצישראלי הוא הנפוץ ביותר בין הנחשים הארסיים של הארץ. הוא הידמי לישראל ולאזורים הגובלים בו של המדינות השכנות. בארץ הוא נמצא בכל האזור הים תיכוני והגליל העליון, ברמת הגולן, ובדרום עד להב. הוא נפוץ בכל אזורי הגליל פרט להרי הגלבוע. הוא נפוץ לא פחות באזור בית שאן, כי משם הוא חודר מעט לירדן. צבעו של הצפע הארצישראלי הוא אופייני, אם כי נתון לשינויים אינדיבידואלים רבים. למרות כל השינויים קל לזהותו. על רקע חום-אפור, אפור-צהוב, או כתום נמשכת רצועה גבית צרה עקלתונית בצבע חום כהה הנוטה להתפרק למעוינים המחוברים בקודקודיהם. לאורך צידי הגוף נמצאת שורה של כתמים באותו גוון של הרצועה מהמעוינים מסתערים שני פסים חומים, האחד כלפי מטה והשני באלכסון בכיוון לאחור וביניהם פס כתום. מעל הראש שני פסים חומים היוצאים מהחוטם ונפתחים לאחור ויוצרים את האות ״ v ׳׳. רוב הצבע החום מלווה בפס דק שחור. ועל פי רוב, מלווה פס שחור זה בפס בהיר יותר. אין הבדל בין צבעי הזכר לבין צבעי הנקבה, אם כי לעתים פוגשים בזכרים כהים יותר. אורכו מגיע ל - 1.40 מטר ומשקלו עשוי להגיע ל - 1.5 ק״ג.
הצפע הארצישראלי אינו מוגבל בבחירת ביוטופ. יש להניח כי גם לפני כן היה שוכן יער או חורש כי הצבעים ואיורי גופו מותאמים להסוואה על רקע השלכת. הוא מיטיב לטפס על עצים ובפרט כשהוא צעיר, בחיפוש אחר גוזלים שהם הטרף הקל ביותר. לעתים הוא משתכן בעץ חלול. העובדה שאחד האזורים בו הוא נפוץ ביותר כגון איזור היערות של אלון תבור בגליל התחתון מצביע על כך, שהצפע הארצישראלי הוא חית יער מובהקת. הצפע נמצא בכל ביוטופ, חוץ מאזורי החולות, למרות שהוא חודר אליהם עקב ההתיישבות ההולכת וגדלה. הוא נמצא בכל איזור סלעי, שדות וביצות הוא גם נמשך מאוד לישובים כנראה בגלל כמות העכברים שהם מזונו העיקרי, ואכן הוא מצוי יותר בקרבת הלולים, רפתות, וכו'. מכאן הריבוי של הכשות מנחש זה.
קורבנותיו הם לרוב, אנשים המסתובבים יחפים או בסנדלים בחושך, חובבי נחשים המנסים ללכוד אותם כשהם חסרי ידע וניסיון, חיילים בשעת אימון לילה, בטיולים כאשר אנשים מרימים חפצים או אבנים מבלי שבדקו תחילה אם מסתתר משהו מתחת. הצפע הארצישראלי נחשב לנחש לילי. רק בחודשי האביב ניתן לראותו מתחמם מעט בשעות המוקדמות של הבוקר, אך הוא נשאר תמיד בקרבת מחבואו. לעתים כאשר פתח מחבואו מספיק רחב ומוצל אפשר לראות את הצפע נח בפתחו של מחבואו כשזנבו נשאר פנימה, וכאשר מופיעה איזו סכנה הוא נסוג פנימה. מזונו העיקרי הוא עכברים אך הוא אינו מהסס לבלוע לטאות וציפורים כאשר יש לו הזדמנות לכך. השם של המין Vipera מוצאו מהמילה vivipare (מולידי חיים). עד לפני מספר שנים חשבו כי כל המינים מסוג זה אינם מטילים ביצים אלא ממליטים ולדות חיים, כדוגמת הרבה מינים הנפוצים באירופה, וכן המין הגדול Vipera russelli ההודי.
ב־ 1938 תיאר שוויצר את הרבייה על ידי הטלת ביצים אצל מין של צפע אירופי הקרוי על שמו: ה־ Vipera lebetina Schweizeri, אך עובדה זו לא זכתה לתשומת לב רבה על ידי החוקרים אחרים, שכן עוד בשנת 1957 כתבו שמידט ואינגר שכל מיני ה־ Vipera הם ויויפארים(מולידי חיים), וכן גם חוקרים ישראלים תיארו אותו כך.
הטלת ביצים בעלי קליפה גילדנית על ידי הצפע הארצישראלי נתגלתה כבר ב־ 1930 על יד יהודה מרגולין, וכן בשנת 1949 על ידי מנחם זהרוני. בשני המקרים אלו נמצאו ביצים בטבע אשר התבקעו תוך זמן קצר ולכן חשבו כי צפע זה כאובאוויופארי ovovivipare . החל משנת 1954 הטילו צפעים אחדים ביצים, במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, ולא היה עד עצם היום הזה שום מקרים של המלטה ולדות חיים וכל הביצים שהוטלו בערך באותה דרגה אמבריונאלית. רוב ההטלות הם בחודש אוגוסט. מספר הביצים בהטלה תלוי בגודל הנקבה ונע בין 7 ל־ 20 ואף יותר מזה. התפתחות הביצים נמשכת כ- 6 שבועות בטמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס. לביצים אורך של 40 עד 47 מ״מ, נע בין 22 ל־ 28 מ״מ ומשקלם הממוצה כ- 10 גרם.
בתחילת חייהם, הם ניזונים בעיקר מלטאות, שממיות וגורי עכברים. אם כי חלק מסרבים לבלוע עכברים(בשבי) בחודשים הראשונים לחייהם. הצעירים גדלים מהר במידה והמזון נמצא בשפע והם מסוגלים להגיע לאורך של מטר אחד בשנה הראשונה לחייהם. כשהם נולדים בשבי, על פי רוב צריך להכילם רק עם שממיות.
הם נולדים כשבלוטות הארס שלהם מלאות והארס עצמו פעיל, אך רוב החוקרים סבורים שאינם מסוגלים לגרום לסכנת חיים, היות וכמות הארס שהם מסוגלים להחדיר קטנה. הם מהווים סכנה רק לאחר החצי השנה הראשונה לחייהם.
ב) האפעה ־־ Gunther 1878 —Echis colorata.
ראשו בולט מצווארו. המגינים מחולקים לקשקשים קטנים. העין בינוני והאישון אליפסי מאונך. קצה החוטם מתרומם מעט מעלה. קשקשי הבטן מעוגלים, זנבו קצר.
גם נחש זה נמצא באזור תפוצה רחב. גם מספר הפריטים בכל איזור יחסית גדול. הוא נפוץ ממזרח לנילוס, בסיני ישראל, ירדן ושאר חצי אי ערב. בארץ הוא נפוץ באזור אילת, עמק הערבה, בקעת ים המלח, בקעת הירדן ומשם הוא עולה להרי הגלבוע. הוא עולה מערבה עד לקו פרשת המים, שאותו הוא עובר במקצת. הוא נדיר בחלקים המערבים של איזור זה.
למרות הביוטופ רחב הוא מוגבל לאזורים סלעיים או לגבעות חוואר מלאות נקיקים עמוקים כי הוא איננו מסוגל לחפור לעצמו מחילה, ולכן הוא זקוק למקומות מחבוא רבים בשטח, בהם הוא מוצא מקלט מפני החום והיובש. בחודשי האביב הוא עולה לעתים קרובות על פני הקרקע, שם הוא יכול לנוח מתחת לסלעים המאפשרים לו די צל.
ברוב אזורי תפוצתו, האפעה בעל צבע רקע אפור עם מעוינים בלתי מחוברים בהירים בעלי שוליים כהים יותר. בהרי הגרנית של דרום הארץ, הוא מאוד יפה. צבע הרקע אדמדם עם מעוינים בצבע אפור- כחול. פרטים שצבעם חוס-אדמדם נמצאו גם באזורים אחרים, כגון בהרי הגלבוע. הוא מאוד נדיר באזור גשר דמיה. אורכו מגיע ל- 80 ס״מ ומשקלו 180 גרם.
בהשוואה לצפעונים אחרים, האפעה דק גוף יחסי ומהיר תנועה. במידה והוא ממהר מאיזו סיבה, הוא משתמש בהליכה צדדית (side winding) כשרק קצה קיפוליו נוגעים בקרקע ושאר הגוף באוויר. למרות שסוג הליכה זו, התפתח אצל הנחשים החיים באזורים מדבריים חוליים כדי להתחמק מחום הקרקע, יש להניח כי האפעה חי בעבר באזורים חוליים והסתגל באופן משני לביוטופ סלעי. המין הקרוב לו ביותר ה- Echis carinata, שהוא בעל תפוצה רבה באפריקה, בארצות ערב ואסיה, חי עד היום בביוטופים חוליים בלבד. קשקשי הצדדים של גוף האפעה אינם פונים אחורה, אלא באלכסון כלפי מטה. הם בעלי קרין משונן(בליטה מרכזית לאורכם של קשקשי הצד). כאשר האפעה נכנס להתגוננות, הוא מכווץ את קיפולי גופו לשני חציי קשתות הצמודות זו לזו. מעביר אותם אחת על גבי השנייה, כשהוא נשאר על מקומו. על ידי תנועה זו משתפשפים הקשקשים המשוננים וגורמים לרשרוש הדומה ללחישת אזהרה של נחשים אחרים. ככל שההתרגשות האפעה גדילה, כן חיכוך הקשקשים היה מהיר יותר, והלחץ המופעל עליהם היה חזק יותר, ובכך ישמיע ״קול״ אזהרה חזק יותר. כאשר האויב נמצא בתחום ההכשה, מכיש האפעה מיד תוך השמעת איום. שיטה זו חוסכת לו אובדן לחות ממערכת הנשימה הכל-כך נחוצה לו. האפעה ניזון בעיקר מלטאות ומכרסמים קטנים, וגם ממחוסרי חוליות כגון נדלים, כאשר הוא צעיר הוא ניזון בעיקר מחרקים כגון חגבים וצרצרים, נדלים ואפילו עקרבים.
הטלת הביצים נעה בין 6 ל- 9 ביצים לפי גודל הנקבה. גודל הביצה 2136 x מ״מ, משקלה כ־ 9 ג״ר. אם להוציא מסכנות מהטלת הביצים בשבי במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, הרי שנקבת האפעה מדביקה את ביציה בתקרת מחבואה. יש להניח כי בטבע היא מדביקה את ביציה בחלק התחתון של סלעים הבונים את תקרת מחבואה הקבוע. התבקעות הביצים נעשית לאחר כ־ 50 יום הטמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס. גידול הצעירים איטי ביותר, יש צורך ב־ 4 שנים לאפעה צעיר כדי להגיע לגודל של אפעה בוגר. פרט אחד חי כ־ 10 שנים בשבי, אך ניתן להניח כי בטבע הוא מסוגל לעבור גיל זה.
ג) השפיפון -- Pseudoceraste fieldi
השפיפון הוא נחש עבה וכבד. הוא בעל זנב דק וקטן. מעל העין בליטה קטנות בצורת קרן המכוסה בקשקשים קטנים. צבע הרקע צהוב. על הרקע מפוזרים כתמים חומים המתחילים מגבו ויורדים לצידי הגוף ללא צורה מוגדרת. קצה הזנב שחור. אורכו מגיע ל־ 75 ס״מ. משקלו עשוי להגיע ל- 500 ג״ר. נחש זה נמצא בעב ובסיני, וכן גם בעבר הירדן. הוא מדברי לחלוטין וחי באמורים מעורבים של חולות וסלעים.
בארץ הוא נפוץ ב אזורים של דימונה, שדה בוקר ועד ניצנה ומצפה רמון. הוא נפוץ במיוחד במכתש רמון. נחש זה עושה שימוש יעיל בשתי צורות תנועה הידועות, הראשונה היא התפתלות הרגילה כמו כל נחשי היערות. השנייה: התפתלות צדדית(side winding) כאשר החול מאוד חם או שהוא זקוק לברוח מאיזה סיבה כלשהי.
בניגוד להרבה נחשים מדבריים, כאשר הוא נמצא בסכנה הוא ״לוחש״ על ידי נשימות ונשיפות עמוקות, כפי שעושים נחשי היערות. הוא משתדל כמה שפחות להשתמש באזהרה, היות ושיטת אזהרה זו גורמת לעובדן לחות ממערכת הנשימה. קשקשיו רגילים, מופנים לאחור. אין לו קשקשים שמופנים כלפי מטה כמו האפעה והרבה נחשים מדבריים אחרים. מזונו מורכב בעיקר מעכברים וציפורים. כדוגמת הפתן השחור גם הוא מוכן לבלוע פגרים של ציפורים כדי לשמור על מאזן משק המים שלו. נראה בכל זאת כי הציפורים אשר מתו מאפיסת כוחות תוך כדי בעוברן מעל המדבר הן מזונו העיקרי, כי לרוב הפריטים שנלכדו, נתגלו חלקי נוצות בצואתם.
במדבר מרובות הציפורים באביב ובסתיו. התמותה יחסית גבוהה, ולכן אין הוא מתקשה לאזן את משק המים שלו. כמו כולם גם הוא מוצא את הציפורים בעזרת חוש הריח שלו. בדרך כלל הוא מרבה לשהות בין שיחי המדבר הצפופים, לשם באות ציפורים לנוח ולהסתתר מחום השמש המדברית, או למנחת לילה. נקבת השפיפון מטילה ביצים בחודש אוגוסט. מספר הביצים נע בין 15 ל־ 20 יחידות. גודל הביצה 3523 x משקלה נע בין 8 ל- 10 גרם. בטמפרטורה של 30 מעלות הביצים מתבקעות תוך 30 יום.
בתקופה הראשונה לחייהם הם ניזונים בעיקר מלטאות אשר נולדות מעט מאוחר יותר, אך מספיק מוקדם כדי שמלאי החלמון שהיה בבטנם יספיק להיגמר והם הוי מוכנים לארוחה הראשונה שלהם.
ד) העכן הבינוני --Lin 1758 - Ceraste ceraste.
מין נחש זה, כמו השפיפון הגדול, הוא עבה ביחס לאורכו. זנבו קצר. אורכו מגיע ל־ 75 ס״מ בלבד. משקלו מגיע ל- 400 גרם. צבעו של העכן הבינוני צהוב עם כתמים חומים בהירים או אפורים. אך יש ביניהם בעלי צבעים עזים ומבהיקים. גם הוא כמו השפיפון, נושא קרניים מעל עיניו. הקרניים מכוסים קשקשים גדולים מעטים, מהם קשקש אחד גדול במיוחד. (זהו אחד האמצעים להבדיל ביניהם). אצל השפיפונים כל הפריטים מקרינים, אך אצל העכן הבינוני גודל הקרניים שונה באוכלוסיות השונות וכן גם בפרטים השונים, ועוד התגלו כי חסרים קרניים אצל פרטים רבים. בארץ לא התגלו פרטים בעלי קרניים, אך בסיני התגלו פרטים בעלי קרניים ארוכות.
לנחש זה תפוצה רחבה בכל המדבריות של החלק הדרומי של ים התיכון, כגון ישראל, סעודיה וירדן. בארץ הוא נמצא באמורים חוליים בלבד, בעיקר בעמק הערבה מסדום ועד נחל מתנע. כמו האפעה, נחש זה בעל קשקשים צדדים בעלי קרין הפונים אחור אלכסונית. הוא משתמש באותה שיטת אזהרה כמו האפעה( שפשוף קשקשים אחד בשני). דבר שמונע איבוד נוזלים מיותרת ממערכת כלי הנשימה. אף מסוגל להשתמש בשתי צורות ההליכה, הרגילה והצדדית, וכן בעזרת קשקשי הצד הללו הוא יכול בקלות להתחפר בחול בשעת סכנה מידית. אך על פי רוב הוא יתחפר, רק אם אין לו ברירה אחרת, כי מאוד קשה להישאר זמן רב בחול החם.
הוא עושה זאת בצורה מיוחדת: על ידי תנועות צדדיות של צלעותיו הנעות לסירוגין בשני צידי הגוף מאחור קדימה כשהוא נשאר במקום. הוא דוחף הצידה וכלפי מעלה את החול עליו הוא רובץ, דבר המאפשר לו לשקוע במקום החול שנדחף הצידה. תוך כדי שקיעתו החול גולש בחזרה ומכסה אותו לחלוטין, ורק בקושי ניתן לגלותו. פעילות זו נעשית במהירות רבה מאוד. לעתים הוא משאיר את חלקו העליון של ראשו, במצב כזה שהאף והעיניים בולטים, כל היתר היה מכוסה לחלוטין. מצב זה מאפשר לו לעקוב אחר הסכנה המתקרבת אליו. במצב זה היה קל יותר לזהותו. כאשר הוא מכוסה כולו ניתן לזהותו על ידי הצורה העקלתונית של גופו. נתן להרים אותו בקלות יחד עם החול. כאשר מופיעה איזו סכנה אך יש לו עדיין די זמן להתחמק, הוא יעדיף מחבוא מוגן יותר, כגון מחילה כל שהיא, שיח סבוך, חור עמוק בסלע וכו'.
התחפרות זו עלולה להיות מסוכנת לנחש, היות ועקב החול החם הוא עלול לאבד יותר מדי נוזלים, דבר שיגרום להתייבשותו וכך גם למותו של הנחש. הוא מתחפר בדרך כלל, רק בשעות המוקדמות של הבוקר, כאשר החול עדיין סביר מבחינת החום. אין לו כושר לחפירה עמוקה. לעתים הוא יעדיף מחסה פחות בטוח על ההתחפרות. לעתים הוא יישאר פשוט על מקומו, יכנס למצב של התגוננות והיה מוכן להכיש בשעת הצורך.
מזונו העיקרי הוא לטאות, עכברים וציפורים, אם כי הוא מעדיף לטאות. גם במין זה, הנקבה מסוגלת להטיל עד 20 ביצים גודל הביצה 2330 x. משקל הביצה 10 גרם. הביצים מתבקעות לאחר 9 שבועות. הזכרים הצעירים מגיעים לבגרות מינית תוך חצי שנה, אך הנקבות מגיעות לבגרות מינית רק בגיל שנתיים וחצי.
ה) העכן הגמדי ־- Ceraste vipera
העכן הגמדי קטן יותר ומגיע בסך הכול לאורך של כ־ 30 ס״מ בלבד. משקלו מגיע ל־ 50 גרם. מבין המינים הקרובים לו: העכן הבינוני והשפיפון, הוא בעצם הרחב ביותר ביחס לאורך גופו. צבע גופו צהוב עם כתמים חומים לצידי הגוף. הוא בעצם דומה מבחינת הצבעים לשני קודמיו. ניתן להבדיל בקלות בין הזכר לנקבה היות ולנקבה זנב שחור. הזנב קצר. תפוצתו רחבה ביותר. הוא קיים בכל המדבריות של צפון אפריקה, בסיני ובנגב. בעב הוא נמצא מוואדי משש ועד לאזור ניצנה. הוא חי באזורים חוליים בלבד,
והוא בעצם מותאם ביותר לחיי מדבר. כמו העכן הבינוני, גם הוא מסוגל להתחפר בתוך החול בשעת סכנה. הוא בעצם מנצל תכונה זו מדי יום: כל לילה הוא מתחפר בחול ללא כל קשר לסכנה כלשהי. הוא יכול להתחפר כל כולו או להשאיר, כמו העכן הגדול, חלק מראשו מעט מחוץ לחול, כדי שיוכל להתבונן סביבו. כמו העכן הבינוני, הוא בעל מערכת קשקשי צד הפונים לאחור ובאלכסון כלפי מטה. שפשוף קשקשים אלו משמיעים את אות האזהרה בשעת סכנה. גם הוא מסוגל להשתמש בשני סוגי התנועה: תנועה פיתולית רגילה או תנועה של התפתלות צדדית. בטבע הוא ניזון בעיקר מלטאות, אך בשבי ניתן להרגילו לעכברונים קטנים. הטלה 2 עד 12 ביצים מוטלות על סלעים מוצלים כדי למנוע התייבשותן. הביצים מתבקעות תוך דקות ספורות עד מספר שעות.
ו) צפע החרמון - .Vipera bornmuelleri
צפע זה התגלה בחרמון מיד לאחר מלחמת ״ששת הימים״ ב־ 73 . הוא חי ממגדל שאמס ומעלה.
צבעו חום אפרפר עם כתמים קטנים חומים המפוזרים על פני גופו ללא סדר מסוים, כמו כל שאר
הצפעונים, גם הוא עבה ביחס לאורכו המגיע עד למטר אחד. חלק העליון של ראשו פחוס.
צורת ״ V ״ על ראשו לא סגור. מגיני ראשו מחולקים לקשקשים קטנים.
גם כשאר הצפעונים הוא נחש לילי.
הוא איננו קיים בכל רמת הגולן אלא רק באזור החרמון בלבד,מכאן שמו. הוא נמצא גם בחלקו
הסורי של החרמון. על צורת רבייתו, בארץ לא ידוע דבר. לעתים צבע הרקע יכול להיות כחול עם
כתמים אדמדמים או אדומים.
|
