את הנחש הראשון שלו הוא לכד כשהיה בן חמש, וגם הכשה של צפע ששלחה אותו לבית חולים במצב של מוות קליני לא ממש הזיזה לו. עבור שמואל בראונשטיין מקרית חיים, שמסתכל לנחשים בלבן של העיניים, העבודה כלוכד נחשים היא הרבה יותר ממקצוע. "זו תחושת סיפוק, כמו מישהו שמטפס על האוורסט או קופץ בנג'י"
"והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלוהים, ויאמר אל האישה אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ותאמר האישה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגו פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם באלוהים יודעי טוב ורע. ותראה האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עימה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורת" (בראשית ג', א'-ז').
עבור רוב האנשים בעולם, הנחש מסמל פחד קדמוני וקיומי. עבור שמואל בראונשטיין, לוכד הנחים הוותיק מקרית חיים, העבודה עם נחשים היא הרבה יותר ממקצוע – היא אהבה אמיתית. המילה פחד כמעט לא קיימת בלקסיקון של בראונשטיין, אבל הוא רוחש כבוד רב לחברים/יריבים שבהם הוא נתקל כמעט מדי יום. רק בשבוע שעבר הוא לכד צפע באחד ברחובותיה הראשיים של קרית מוצקין, וחודש לפני כן היה עד לטרגדיה בשבי ציון, לאחר שאדם הוכש למוות על ידי צפע.
את הנחש הראשון שלו לכד בראונשטיין בגיל חמד, ומאז התפתחה בו אהבה שהדביקה את כל הסובבים אותו. וכן, גם ההכשה שספג לפני כמה שנים מצפע וששלחה אותו לבית חולים במצב של מוות קליני, לא עוררה בו שום פחד, אלא רק "כבוד לחיה הזו", כדבריו. הדבר היחיד שמפחיד אותו הוא נשים. ככה זה כנראה אחרי שהתחתנת שלוש חתונות.
"אני לא הורג אותם"
הסמל המסחרי של שמואל בראונשטיין הוא כובע קאובוי שסביבו מלופף, איך לא, עור של צפע אמיתי, אותו הנחש שכמעט הביא למותו. ולא רק העור נמצא שם. את הכובע מעטר ראשו של הנחש, כשבמקום של העיניים משובצים אבנים אדומות. "המשיכה לנחשים התחילה כשהייתי ילד בשדות של ארגנטינה", מספר בראונשטיין, "גדלתי בפנימייה, ושם היה מותר לכל ילד לגדל חיית מחמד אחת. אני קיבלתי באופן חריג אישור לשתיים, וגידלתי עכביש טרנטולה ונחש מילק סנייק שתפסתי בשדה בגיל חמש. הם היו חלק מחיי, משהו טבעי ולא מאיים".
בבגרותו עבד בראונשטיין כצורף ואף למד רפואה וטרינרית, אך לא סיים את לימודיו ובגיל 22 עלה לארץ. בשנותיו הראשונות התגורר בקיבוץ בית אורן, שם עבד כלולן, ואסף נחשים להנאתו. במשך השנים יצא שמו למרחוק וקריאות האס.או.אס המבוהלות שקיבל מאנשים שנתקלו בנחשים במקומות לא צפויים, הפכו את התחביב המוזר למקצוע ממש.
רבים יסכימו שהנחש הוא אחד מבעלי החיים הכי מפחידים בעולם. איך אתה מסביר את המשיכה שלך דווקא לחיה הזו?
"העיסוק הזה ממלא את הגוף באדרנלין ובתחושת סיפוק, כמו לטפס על האוורסט או לקפוץ בנג'י".
בכל זאת זה מקצוע שיש בו סכנת חיים יומיומית וכבר הכיש אותך נחש.
"לפני מספר שנים הכיש אותי צפע שלכדתי באחד הבתים. בדרך כלל, אני לוקח את הנחשים הביתה, ובסופו של דבר משחרר אותם באופן מרוכז בטבע, הרחק מאזורי מגורים וממסלולי מטיילים. באותו יום החלטתי משום מה לשחק עם הצפע הזה בסלון, והוא הכיש אותי ביד. טעיתי – ועל טעויות משלמים. אני זוכר את הכאב ואת הצריבה הנוראית. היד התנפחה בצורה מפחידה, פינו אותי לבית חולים והרגשתי איך אני הולך ומאבד את ההכרה. בבית החולים עוד ניסיתי לספר בדיחות לרופאים כדי להישאר ער, והדבר האחרון שאני זוכר הוא שאמרתי לרופאה 'ד"ר אני שוקע', עצמתי את העיניים ושקעתי. בשלב הזה הייתי כבר עם דופק 17.
זה מצב של מוות קליני.
